כתב: איתן דרור פריאר

ציור: לאונרדו זה וינצ׳י

​

זעקות שבר מהקומה השנייה של הארמון העירו אותי, קפצתי מהמיטה מבוהל. לא זכרתי היכן הנחתי את הנר כשהלכתי לישון. שלחתי אצבעות לכל עבר, מגשש.  דלת חדרו של רב המשרתים זו הסמוכה לחדרי נפתחה ברעש גדול, שמעתי את רב המשרתים קורא בשמי תוך כדי ריצה "רוברטו, התלבש ובוא מיד". בזו אחר זו נפתחו הדלתות בחדרי המשרתים, המשרתות,  כולם רצו מעלה לקמה השנייה.

"החמוס של הגברת צ'יצ'יליה ברח" לחשה באוזנינו המשרתת האישית של הגברת  "והוא ניתן לה במתנה מהדוכס בדיוק לפני שבוע"

"מתי היא גילתה שהוא איננו בכלוב?" שאלתי

"אני לא יודעת, היא בוכה בהיסטריה ואני לא בטוחה האם זה בגלל שהיא קשורה לייצור הקטן או מפני שהיא מפחדת מתגובתו של הדוכס"

"תפסיקו לפטפט" כעס רב המשרתים "כל אחד מכם ייגש לאחת מדלתות הארמון ויישאר שם עד שהחמוס ימצא" וכעבור שניה הוסיף בלחישה "אם הוא עדיין פה".

עוד לפני שהספקנו להתפזר הופיע בראש גרם המדרגות הדוכס ולצדו עמד האורח החדש בארמון.  אומרים עליו שהוא  צייר, פסל, אדריכל, מתמטיקאי  ועוד כל מיני תארים ואני קצת מתקשה להאמין שאיש אחד הוא כל כך הרבה דברים. עמדנו זקופים, ידיים מאחורי הגב ממתינים לברכת השלום של הדוכס על מנת שנוכל לקוד קידה, להניד ראש ולהמשיך בדרכנו.

לאונרדו מתגורר באחד החדרים היפים שבארמון, לחדר שלו יש מרפסת עגולה המשקיפה למזרקות של גן הוורדים, ומאז שעבר לגור אתנו הוא והדוכס מבלים יחד רוב שעות היום ומשום כך גם לא הופתעתי כשנכנסו יחד לחדרה של הגברת צ'יצ'יליה. מרגע שנכנסו  פסקו היללות של הגברת ואנחנו התפזרנו להשגיח על הדלתות.

עמדתי בקומת המרתף ליד דלת היציאה הפונה לחצר האורוות, מעביר את משקל גופי מרגל לרגל, הייתי עייף והתאמצתי להשאיר את עיני פקוחות, לפתע ראיתי משהו נע תחת  ספסל העץ העומד לצד הדלת, התכופפתי ומול עיני גיליתי ייצור קטן בהיר, חמוד שאחת מרגליו הסתבכה בחבלים המשמשים לקשירת סוסים. הוא הסתכל עלי מבועת "אני לא אעשה לך שום דבר רע" אמרתי, אחזתי בו בעדינות אבל מספיק חזק שלא יוכל לברוח, שחררתי אותו מהחבלים ורצתי לחדרה של הגברת.

היחיד שמותר לו להיכנס לחדרה של צ'יצ'יליה מבין עובדי הארמון זה רב המשרתים והעוזרת האישית של הגברת, וני שחכתי את זה כי שמחתי להיות זה שמצא את החמוס, עוד לפני שהבנתי מה אני עושה, מצאתי את עצמי בפתח החדר עם הייצור החמוד בזרועותיי. לצד הדלת ישב הדוכס, לצדו לפני כן ציור עמד ואחז מכחול האמן לאונרדו, הבהלה שיתקה אותי.

הדוכס חייך אלי כשראה את החמוס בזרועותיי ואמר "כל הכבוד בחור" אז פנה אל הגברת שישבה בקצה השני של החדר "יש כאן הפתעה בשבילך".

צ'יצ'יליה קפצה מכיסאה ורצה לעברי, היא לקחה את החמוס חיבקה ליטפה אותו ואמרה "חזרת אלי חמוד" אז פנתה אל הצייר ואל הדוכס ושאלה "האם אפשר יהיה להוסיף את החמוס לתמונה?"

לאונרדו כחכך והשתעל "הציור כמעט גמור גברתי, את בטוחה שזה נחוץ?" שאל

"אם אפשר, ואם כבוד הדוכס מסכים"

"בסדר" אמר הדוכס, אחר הסתכל עלי ושאל "איפה מצאת אותו?"

"ליד דלת היציאה לאורוות אדוני"

"כל הכבוד"

"ושמך?" שאל הדוכס

"רוברטו אדוני"

"רוברטו אתה תבלה אתנו את הבוקר, יש לך יום חופש, תוכל לאכול מהמטעמים שיוגשו וגם לראות את האמן בזמן שהוא מצייר".

הגברת צ'יצ'יליה  חזרה  לשבת עם החמוס צמוד לגופה. הסתכלתי על פניה היפות, על הייצור שבחיקה ואחר כך על הצייר ותנועות המכחול. קרני השמש חדרו מבעד לווילונות וצבעו את החדר בגוונים נהדרים, את שרשרת הפנינים השחורות שעל צווארה של צ'יצ'יליה והשרו אוירה נעימה. כעבור שעה נמאס לי לשבת שם בלי לעשות כלום, זזתי באי נוחות והצייר חש בזה מיד, הוא העיף מבט ואמר "רוברטו"

"כן אדון לאונרדו" עניתי מיד

"האם ציירת אי פעם?"

"לא , אף פעם"

"גש אלי"

לאונרדו נתן בידי את המכחול "החזק כך" אמר "בשלוש האצבעות ואפשר למכחול לנוע ברכות"

לקחתי את המכחול, ליבי פרפר.

"טבול את המכחול בצבע השחור"

נגעתי בצבע השחור עם קצה המכחול, לאונרדו אחז בפרק ידי ויחד צבענו את אחד החרוזים בשרשרת הפנינים של הגברת. 

"נו" שאל "איך התחושה לצייר?"

"כיף"

"הנה, עכשיו יש לך חלק בציור" אמר בחיוך.

"כן אדוני, אז גם אני צייר?"

"ודאי"

ואתם אם תסתכלו היטב בתמונה תראו שאחד החרוזים בשרשרת הוא יפה מכולם, זה החרוז שאני ציירתי.