כתב: איתן דרור פריאר

איירה: נטלי וקסמן שנקר

​

פַּעם אחת בחודש, ביום שישי, קצת לִפנֵי כניסת השבּת, היה שְמוּלִיקְשֶלִי בא הביתה. אימא שלו הייתה מחכָּה לו בפינת הרחוב, נִשעֶנת על גֶדר האֶבן, מִדֵי פעם מִתרוֹממת על קְצוֹת האצבעות ושולחת מבּט קָדימה. מהמרפסת היה אֶפשר לִראות אֶת המִטפּחת הכחולה ואֶת שתי הצמות האפורות שריקדו על גבּה.

​

שני צִפצופים שנִשְמְעו מִמַעלֵה הגִבעה היו הסימָן שההסעה מַגיעה. יוֹסִי ואני דִילַגְנו בַּמדרגות שתיים־שתיים לְמַטָה לִראות איך הנהג יורד לפתוח אֶת הדלת מהצד של המכונית בִּשביל שְמוּלִיקְשֶלִי ואומר בְּקול עבֶה לאימא שלו: "מה שלומֵך היום גִיבֶרת?" אימא של שְמוּלִיקְשֶלִי הייתה עונה "תודה לָאֵל, תודה לאל, העיקר שכולם יהיו בריאים", והייתה עוזרת לשְמוּלִיקְשֶלִי עִם הרגליים איזה קודם ושָׂמה אֶת היד על החלון כדי שלא יקבל מכּה בָּרֹאש.  כשיָצא לְכל אוֹרְכּוֹ מֵרֶכב ההסעה  הייתה מְחַבֶּקת אותו, מחזיקה אֶת ידו ויחד, בִּצעדים קטנים, הם היו עולים הביתה ואנחנו אחריהם. אבא היה מפסיק לְרֶגע אֶת צִחצוח הנעליים, מנוֹפף מֵהמִרפֶּסת לְשָלום, מֵצִיץ מחלון המטבח ואומר לחַנָה: "תורידי לאימא של שְמוּלִיקְשֶלִי צלחת טחינה כמו שהוא אוהב, בבקשה."

 

חַנָה היא אימא כמעט אמיתית שלי. היא הייתה מְכינה אֶת הטחינה, מְפַזֶרת עננים של פַּפְּריקה אדומה ושָׂמה בְּדִיוק בָּאֶמצע למעלה קישוט של פֶּטְרוֹזִילְיָה. "מְנַשֶה, תעשׂה מִצוָוה, תיקח אֶת זה לשְמוּלִיקְשֶלִי", הייתה אומרת לי.

הייתי יורד וּמַחזיק את הצלחת ישר וּבִזהירות כדי שהטחינה לא תְטַפטף מהצד ודופק על הדלת. אימא של שְמוּלִיקְשֶלִי הייתה פותחת רק סֶדק צר וּמְציצה לבדוק מי בא. כשראתה אותי קראה בְּקול: "תִראה מה מְנַשֶה הביא לךָ" וּפותחת אֶת הדלת לִרְוָוחה. היא לקחה מִיָדִי אֶת הצלחת, "רֶגע חכֵּה", והייתה הולכת וחוזרת וּמְביאה לי ממתק שָוֶוה אף על פי שאמרתי לה שלא צריך ותודה רבּה.

​

בְּשבת בצוהריים היו שְמוּלִיקְשֶלִי ואימא שלו מְטַיְילים בַּשכונה, בַּשְׂדֵרה של מִגדַל המים עד האֵיקָלִיפְּטוּס הגדול וּבַחזרה, וכל מי שֶעָבר ליָדם היה צריך להגיד להם יפֶה שַבַּתְשָלוֹם. שְמוּלִיקְשֶלִי היה משמיע קולות ואימא שלו הייתה אומרת: "שְמוּלִיקְשֶלִי אומר שַבַּתְשָלוֹם", ושולחת יד לְמַעלָה לסדר אֶת השְׂערות הקופצות שלו. אחַר הצוהריים היה שְמוּלִיקְשֶלִי יושב על הגדר שֶסָביב לְמִגרש הכדורגל, מנדנד אֶת הרגליים וּמִסתכל עלינו מְשַׂחקים. אנחנו הִשְגַחנו שלא יֵלך לאיזה מקום לבד, והוא רק ישב על הגדר ולא עשׂה עַין רעה. חַנָה אמרה שלִילדים כמו שְמוּלִיקְשֶלִי אין בכלל עין רעה, וּפעם אחת הוא מחא כּפּיים. טוֹמִי, הכּלב שלי, היה יושב לידו וּכְשֶשְמוּלִיקְשֶלִי היה מתכופף אליו היה טוֹמִי מלקק אֶת האף ואֶת האוזניים שלו וּשְמוּלִיקְשֶלִי היה משמיע קולות שהוא שָׂמֵח. יוֹסִי אמר שמִפּנֵי שהוא ארוך־ארוך המוח שלו קצר. ככה אבא שלו אמר לו. אני יודע שזה לא נכון, כי חַנָה, שהיא כמו אימא שלי, אמרה שאימא של שְמוּלִיקְשֶלִי הִתפּללה  שיהיו לה תאומים והם באו לָאורֶך.

​

בכל מוצָאֵי שבת אחרֵי שיָצאו שלושה כוכבים היינו יוֹסִי ואני יורדים לבקר אֶת שְמוּלִיקְשֶלִי. ישבנו יפֶה וּבְשֶקט בַּסלון ושִילַבנו ידיים, וכל אחד לקח רק עוגייה אחת אפילו שאימא שלו אמרה: "קחו עוד, קחו עוד, לא מִתבַּיישים", ואחַר כך גם אמרה: "איזה ילדים מנומסים ואיזה יופי שאתם חברים של שְמוּלִיקְשֶלִי, קחו סוכרייה". גם סוכרייה לקחנו רק אחת וְלִפעמים גם כמה סוכריות כי לא רצינו להעליב אותה.

ופעם אחת בְּשבּת של פָּרשת וַיִקְרָא חגגו לשְמוּלִיקְשֶלִי בר מִצוָוה. אימא שלו הִלבּישה אותו בחולצה לבנה מבריקה עִם כפתורים כחולים וּבְנעליים חדשות נוצצות. אבא הֵביא טָלִית וְכִיסָה אֶת שְמוּלִיקְשֶלִי מֵהרֹאש עד הרגליים, אבָל שְמוּלִיקְשֶלִי הוריד אֶת הטלית וגֵירד אֶת הראש. חַנָה הֵכינה עוגה והלכנו יחד לְבֵית הכּנסת, אנחנו וכל השכנים. שְמוּלִיקְשֶלִי קפץ בַּדֶרך ועשׂה תנועות בַּידיים.

כשהוציאו אֶת ספר התורה לִקרוא אֶת פָּרשת השבוע הֶעמידו אֶת שְמוּלִיקְשֶלִי על הבמה ליד סֵפר התורה, וגם הִרְשו לאימא שלו לעמוֹד לידו ולהחזיק אֶת היד שלו, אף על פי שזאת הייתה עֶזרת גברים ושאסור לְבָנות להיות שָם. אימא שלו בָּכתה קצת ואחַר כך זרקנו סוכריות ושרנו אֶת השיר לִכבוד הבּר־מִצווה. בְּסוף התפילה הרב בֵּירך אותו ואמר שהוא ילד מיוחד מאוד. שְמוּלִיקְשֶלִי מִלמֵל כל מיני דברים והרב ִהסבּיר שֶיש ילדים שאלוקים מֵבין אותם גם בלי מילים ושהַתפילה שלהם הכי חשובה לאלוקים. שְמוּלִיקְשֶלִי הִמשיך למלמֵל וּלהתנועֵעַ גם כשהרב הִגיש לו ספר תנך בְּמתנה מִכּל הַקהילה של בית הכנסת. אימא של שְמוּלִיקְשֶלִי לקחה אֶת המתנה ואמרה: "שְמוּלִיקְשֶלִי אומר תודה רבּה."

​

אחַר כך בא הקַיץ וּכבר לא הלכנו לבקר אֶת שְמוּלִיקְשֶלִי כי היינו עסוקים מאוד. בנינו דברים חשובים שצריך הרבּה זמן בִּשביל לבנות אותם וְלִפעמים גם היינו עיֵיפים מהכדורגל ולא היה לנו כוח בכלל. שְמוּלִיקְשֶלִי הִמשיך לבוא וּלהסתכל איך אנחנו מְשַׂחקים. טוֹמִי ישב לידו כִּשכֵּש בַּזנב וְלִפעמים פיהק. יוֹסִי הִציע ששְמוּלִיקְשֶלִי יהיה הקָמֵעַ של הקבוצה שלנו וככה תמיד ננצח. מאז בכל פעם שהִכנסנו גול רצנו אליו ונתנו לו כִּיף וּשְמוּלִיקְשֶלִי למד להרים אֶת היד בָּאוויר ולהחזיר לנו כיף. לִפעמים אימא שלו הִצטָרפה אליו לִראות אותנו מְשַׂחקים וּכְשֶנִכנס גול וכולנו באנו בְּריצה לתת לו כִּיף היא צחקה מאוד.

​

אחַר כך עלִינו לַחטיבה, שִׂיחקנו בכדורגל עִם הגדולים בַּמִגרש האמיתי שבַּשכונה הרחוקה וכמעט שלא ראינו אֶת שְמוּלִיקְשֶלִי, אבָל אִם ראינו אותו מטייל בשכונה עִם אימא שלו תמיד אמרנו יפֶה שַבַּתְשָלוֹם.