כתב: איתן דרור פריאר

אייר: גלעד סליקטר

​

"נִילִי, אני מבַקֶשת שתִסתַּכּלי עלַיי!"

"אוּףףף, מה אַת רוצה?"

אני לא מבינה מה חָשבת לְעַצמֵך!"

"זו לא אַשמָתי."

"אצל נִילִי זה תמיד לא אַשמָתהּ."

אימא הִסתַכּלה על אבא, שהִסתַכּל עלַיי ואמר: "השְטוּיוֹת שאַת עושׂה מַשאירות אותי בלי מילים."

"אז אֵיך זה שהיו לךָ כמה מילים עכשָיו?"

אבא הֶאדים, אני חושבת שראיתי עשן יוצֵא לו מהאוזנַיִים. "עשׂית מַעשֶׂה מטוּפּש," הוא הֵרים אֶת הקול,  "ואַת חצוּפה לְתִפאֶרת."

"זה בִּכלל בִּגלל טוֹם. זה בִּגללו, וזֶהו!"

אוּףףףף.... בֶּאמת, אני נִשבַּעת לכם, זה הכול בִּגלל טוֹם.

"בואו נשַׂחק מַחבּואים בַּשכוּנה שלְיַד הנמל," הוא אמר, "כי שָם עוד לא הִתחַבֵּאנו אף פעם, וְיִהיו מלֵא מַחבואים חדשים."

"רַעֲיון מְעוּלה," אמרתי מִייָד. אבָל זה לא אני שרציתי, זה רק טוֹם.

הלכנו לַשכוּנה שלְיַד הנמל, טוֹם ואָנָה, עֵרָן, שִירִי ואני. אבָל, כמו שאמרתי, זה בִּכלל לא היה רַעֲיון שלי. הִגענו לְשם, וכבר הֵחל לְהַחשיך. טוֹם נִשען על עץ אורֶן וסָפר: "אחת, שתַיִים, שלוש...." אני הִסתַכּלתי על הסְפינות שעוגְנות בַּנמל, וראיתי לְיָדן אנשים עומדים בְּתור ארוך. מִייָד ידעתי שזֶה 'מַחְבּוֹאָה' מְצוּיָן, כי בין כל כך הרבֵּה אנשים טוֹם לא יִמצא אותי לְעולם,

"ילדה, התור מַתחיל שם," אמר לי איש בְּמדים לבנים וכוּמתה כְּחוּלה.

"אני עִם אבא ואימא." הִצבַּעתי על זוּג אנשים לפנַיי וחִייַכתי אלָיו הכי בְּנימוּס שֶאני יכולה.

"אָה, לא ידעתי, תבַלי בִּנעימים."

אני לא יודעת מה כל כך נעים לבַלות כְּשֶעומדים בַּתור, אבָל עניתי הכי יפֶה שיָכולתי: "תודה רבה, תֵיהנֶה גם אתה."

התור הִתקדם, ואני עם כולם. זה ה'מַחְבּוֹאָה' הכי טוב בָּעולם. פשוט גְאוני. הִמשכנו ועָלינו על גשר קטן, וּמִתחת לַגשר ים ורֵיח נפלא של חופש. התור הִתקדם לְשלוש מַדרֵגות, ואני עִם כולם. נִכנַסנו פְּנימה אֶל פֶּתח קטן, ושתֵי דַיָילות עִם חִיוּך כמו בַּתמוּנה אמרו: "בְּרוּכים הבָּאים", ואחַר כך הוסיפו: "שָם, בְּאוּלם קבָּלת הפָּנים", ואיש עם תַלתלים לבנים מסביב לַקָרחת הִכריז: "אֶת המִזְוָודות להניח כאן מִיָמין, רק בֵּינתַיִים."

לא הייתה לי מִזְוָודה – מי משַׂחק מַחבּואים עם מִזְוָודות? אֵיזה שְטוּיות! נִכנסתי לָאוּלם הגדול. הרִצפּה הפכה לְשטיח סגול רך ונעים, ומֵהתִקרה הִשתַלשלו נִבְרָשוֹת של זהב עם המון יַהלומים שהֶחליפו צבעים. על שוּלחן ענק, שסְביבו דיברו וצחקו כל מינֵי גברות וגברים, היו עוּגות של קצֶפת וכוסות מיץ תַפּוּזים. לקחתי מִייָד צלחת קטנה ושַׂמתי לי קצת עוּגה עם שִכְבות שוקולד וקרֵם וגם מזֹאת עם תוּתים, כי לא הִצלַחתי לנחֵש אֵיזו טעימה יותר. איש אחד עמד בְּדִיוּק אֵיפֹה שהסוּכָּריות גוּמי, אז דחפתי אותו קצת, ממש בְּנימוּס, ולקחתי רק קצת סוּכָּריות ושַׂמתי בּשנֵי הכיסים. העוּגת שוקולד הייתה מעוּלה, וגם זֹאת של התותים, אז לא הִצלחתי לבחור אֵיזו מֵהן לטעום שוב. לָאיש שהִסתכֵּל עלַיי  וחִייֵך אמרתי: "זה לחבֵרה שלי", ואז לקחתי משתֵי העוּגות והִתרַחקתי.

בִּגלל שכולם הִסתַכּלו עלַיי טיפַּסתי על גֶרם המַדרֵגות שמובילות לַסיפּוּן ושָכַבתי על ספה שצופה על הגלים ואכלתי אֶת העוּגות, וזה היה כל כך נעים... וגם קצת מעַיֵיף... אז עצמתי עֵינַיִים רק לְכמה דקות, ופִתְאום קפצתי בְּבֶהלה כי נִשמעו שתֵי צְפירות מַחרידות.

"אֵין מה להיבָּהל," אמר איש עם שׂפם אפור וכובע, כַּנִראֶה רב החובֵל, "אנחנו מַפליגים."

חִייַכתי אלָיו בְּנימוּס.

"אני רואֶה שאַת נֶהנֵית."

"מאוד."

"אֵיך קוראים לָך?"

"נִילִי?"

"אֵיזה שֵם יפֶה. ואני אֶלְעָד."

"אתה רב החובֵל, נכון?"

"כִּמעט." ואז הוא שאל: "ולְאָן אַת מַפליגה?"

"זֹאת שאֵלה קשה," אמרתי לְרב החובֵל, "אני צריכה להַחליט עכשָיו?"

רב החובֵל צחק, ואחַר כך הִסתכֵּל עלַיי בְּמבּט קצת מוזר. "רגע," הוא אמר וגֵירד אֶת הסַנטֵר, "אֵיפֹה החדר שלָך?"

"בּרחוב הַבּוֹנִים שש, קומה חמש, ממש ליַד החדר של עֲנָת אחותי המעַצבֶּנת."

עכשָיו הוא ממש הִתפַּקֵע מִצחוק: "אני מִתכַּוֵון אֵיפֹה החדר שלָך בָּאונִייָה."

ואותי זה הִצחיק נורא: "אין לי חדר. אני רק משַׂחֶקת מַחבּואים. אַל תגַלֶה."

"רֶגע..." רב החובֵל הניח אֶת ידָיו על המותנַיִים ונעץ בי עֵינַיִים כמו שאבא עושֶׂה: "לְמה אַת מִתכַּוֶונת? ואֵיפֹה אימא ואבא שלָך?"

"בּרחוב הַבּוֹנִים שש, קומה חמש."

רב החובֵל נֶעלם וחזר כַּעבור שתֵי דקות עם עוד הרבּה אנשים. הם שאלו המון שאֵלות, ואני כבר הִתחָרטתי על ה'מַחְבּוֹאָה' הזה, וגם אמרתי להם שנִמאס לי ודַי, ובִכלל לא אִכפּת לי שטוֹם יגַלה אותי.

איש אחד עִם שׂפם של מישהו חשוב בִּמְיוּחד צעק: "להִסתובב חזָרה אֶל החוף! מִייָד!"

האונִייָה הִסתובבה וצָפרה, ושוב נִבהלתי נורא, ורב החובֵל, שקודם היה נֶחמד בִּמְיוּחד, עכשָיו היה קצת פחות וכְשֶהִגענו אֶל החוף הוא הֶחזיק אותי בַּיָד יותר מִדַי חזק. ירדנו אֶת שלוש המַדרֵגות, ומֵרחוק ראיתי אֶת אבא ואימא.

היה אֶפשר לראות שאימא עַצבָּנית, ולְאבא יש דמעות. וכְשֶהִגענו אלֵיהם אז אימא ואבא אמרו לְרב החובֵל "תודה, כל כך דאגנו" ו"כל הכבוד".

"תִשמרו על הַילדה שלכם," גער האיש בְּאבא ואימא.

"כן, כן," ענו שנֵיהם, "סליחה, בְּהֶחלט, ותודה רבה."

ולי אימא אמרה: "נִילִי, תִסתַכּלי עלַיי," והִתכּופְפה.

אני הִסתכַּלתי בְּדִיוּק לַצד השני: "אוּףף, מה אַת רוצה?!"  נָשפתי.

אני רוצה להבין מה חָשַבת לְעצמֵך."

הִסתַכּלתי מסביב ולא ראיתי אֶת אָנָה ושִירִי וטוֹם ועֵרָן. הם בִּכלל לא היו שם. כָּעסתי נורא.

"זו לא אַשמָתי!" צעקתי.

"אצל נִילִי זה תמיד לא אַשמָתהּ," אמרה אימא, ואבא הוסיף: "הַשטוּיוֹת שאַת עושׂה מַשאירות אותי בלי מילים."

"יש לכם הרבּה מילים," אמרתי לו וגם לְאימא, "המון המון, יותר מִדַי."

"מַעשֶׂה מטוּפּש, מטוּפּש לְתִפאֶרת," הֵרים אבא אֶת הקול, "ואַת גם חצוּפה!"

"זה בִּכלל בִּגלל טוֹם!"

אחַר כך, כְּשֶכּבר הייתי בַּמיטה, ביקשתי סליחה מֵאבא וגם מֵאימא, וגם הִסבַּרתי להם – כי היה לי חשוב שיָבינו שהכול בִּגלל טוֹם. לִפעמים הוא ממש מִתנהֵג בְּטיפּשוּת!